מרוקו עם שפשוואן מסלול מומלץ

יום ה-1 מרקש מרקש היא אחת הערים האימפריאליות של מרוקו. זוהי העיר השלישית בגודלה במרוקו, אחרי קזבלנקה ופס, והיא שוכנת למרגלות הרי האטלס מכוסי השלג ובסמוך למדבר סהרה. בברברית משמעות שמה - ארץ המלכים. וינסטון צ'רצ'יל כינה אותה "אהובתי. היה זה יוסוף אבן תשפיין, מנהיג הברברים משושלת מוראביטון, שהקים את מרקש בשנת 1062. הוא הוביל את אנשיו, מהסהרה אל מעבר להרי האטלס, ובמישור מוגן מרוחות הוקמו אוהלים, נחפרו בארות, נבנה מסגד, ומרקש נהפכה לבירת הברברים. היא אמנם הוקמה במאה ה-11 אך נכבשה במרוצת הדורות ע"י עמים שונים, אשר השפיעו על האדריכלות והמרקם האנושי. למשל, תוכלו לראות בה מבנים וגנים בהשפעה ספרדית וצרפתית.

מסגד כותובייה מרקש מרוקו

גני מנרה (MENARA) התחלנו את טיולינו במרוקו בגני מנרה. הגנים נחשבים לגנים בוטניים עתיקים שהוזרמו אליהם מים ממרחקים. הם ניטעו במאה ה-12. מטעי זיתים מכסים שטחים נרחבים של הגנים, עדות לתעשיית שמן הזית הענפה. עמדנו לפני בריכת מים ענקית, שמימיה מגיעים מהרי האטלס. במאה ה־19 הקים הסולטאן סידי מוחמד אבן עבד רחמן ביתן על שפת הבריכה, ושם, כך מספרים, אירח את פילגשיו. היום בשעות הבוקר השתקף צילו של הביתן על המים השלווים. מספרים שיהודי מרקש נהגו לבקר בגנים אלה במוצאי פסח ולהנות מאווירה בטבע.ממשיכים לאל מדינה- העיר העתיקה של מרקש מסגד הכּוּתוּבִּיָיה - סמלה של מרקש מסגד ההכותובייה. נקרא כותובייה על שום ירידי הספרים שהיו נהוגים ברחבת המסגד. הוא מוקף בגנים אנדלוסיים. המסגד נבנה על ידי יעקוב אל מנסור במאה ה-12 על חורבות מסגד שנהרס, בשל טעות תכנונית בכיוון המסגד למכה. מבנה הכותובייה אופייני למסגדים במרוקו - מבנה מרובע נמוך, מעליו מתנוסס מינארט - מגדל מרובע, המתנשא במקרה זה לגובה של 77 מטרים. בראש המינארט רואים מעין שיפוד עם 4 כדורים זהובים. במסגדים במרוקו יש לרוב רק 3 כדורים, הכדור הרביעי מיוחד לכאן. הכדור התחתון הוא הגדול מכיל אדמה, ומעליו כדור קטן יותר המכיל קמח, השלישי קטן עוד יותר מכיל מלח והרביעי עשוי זהב. האגדה מספרת כי אישתו של יעקוב שבנה את המסגד, שברה את צום הרמדאן טרם יציאת החג ולכן העניקה את זהבה במתנה למסגד, הוא מעוצב בצורת דמעה כי היא נעצבה על כך ששברה את הצום. סגנון הבנייה הוא מורי (אנדלוסי), והמסגד יכול להכיל כ-20 אלף מתפללים בו זמנית. ארמון באהייה ארמון מהמאה ה-19. יצירת מופת שחלקה עבר שחזור ושימור. את הארמון הקים בהא-אחמד, שהיה עבד ולאחר מכן שר בחצר הסולטאן מולאי חסן. ה"באהייה" (המבריקה), נקרא כך על שם אשתו האהובה של בהא-אחמד. הוא הצליח בזכות כישוריו להגיע למשרה בכירה, גבה מיסים מתושבי מרקש, ולאחר שהתעשר בנה את הארמון שבנייתו נמשכה 10 שנים. הארמון יפהפה! בנוי בסגנון אנדלוסי מסורתי - יש בו ביתנים וחצרות פנימיות (ריאד) מוקפות עמודים, פתחים עם קשתות פרסה, מזרקות שיש, עצי פרי ונוי. התקרות והדלתות עשויות מעץ ארז, בשילוב צבעים טבעיים מדהימים. הקירות והרצפה מחופים באריחי זליז' (מוזאייקה/פסיפס) בעיטורים גיאומטריים. הכניסה תמצאו 3 חדרים פתוחים , מספרים שהם נועדו לנוצרים , יהודים , ומוסלמים שבאו להשפט או להגיע לפשרה בפניו של מוחמד בהה . בית הכנסת אל עזמה (המגורשים) בין סמטאות המלאח העתיק תגיעו לבית הכנסת שנמצא ברחוב "דארב תלמוד תורה". לפי מסורת בני הקהילה, בית הכנסת נבנה על ידי מגורשי ספרד ופורטוגל. היהודים המגורשים הצטרפו לקהילת יהודי מרוקו במאה ה-15. הקהילה המקומית לא רצתה להכיל לתוכה את המגורשים שבאו זה מכבר והם מצידם הקימו לעצמם את בית כנסת ותלמוד תורה. לבית הכנסת חצר יפהפייה עם חדרים בהם תערוכות מתחלפות.על בית הכנסת שומרת משפחה מוסלמית . יהדות מרוקו הייתה הגדולה בקהילות היהודיות בארצות האסלאם. יש המתארכים את תחילתה של הקהילה למאה ה-1 לפנה"ס, ואת צמיחתה הגדולה עם הצטרפותם של מגורשי ספרד ופורטוגל במאה ה-15. באותה העת הוקם בעיר פאס ה"מלאח" הראשון במרוקו, שהיה רובע יהודי מסוגר. במאות הבאות חויבו יהודים בערים רבות לחיות ב"מלאח".המלך שמר על היהודים לצידו בשל כישורי המסחר שלהם. לאורך הדורות נוצרה בקהילה מורשת תרבותית ורוחנית עשירה שהתבטאה בספרות, שירה, מוזיקה, הגות יהודית ותחומים נוספים. האוכלוסיה היהודית במרוקו ידעה עליות ומורדות - היו תקופות של שגשוג לצד תקופות שפל של רדיפות וגזרות, בהתאם ליחס השלטונות המתחלפים. עם הכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל בשנת 1947, קנאים לאומניים רצחו ופצעו יהודים בערים שונות במרוקו. בעת ההיא, חיו במרוקו למעלה מרבע מיליון יהודים. רובם ככולם עלו מאז ארצה, וכיום יש במרוקו רק אלפים בודדים. בית העלמין היהודי מרקש בית העלמין הוותיק כולל אלפי קברים. הקברים היו מוזנחים במשך שנים רבות עד ששוקמו ע"י סטודנטים ישראלים. לא על כל מצבה יש שם או כתובת, למעשה רוב המצבות לבנות וחפות מכל כיתוב. על כמה מהקברים כתוב "הבתולה העלובה", מסתבר שאין הכוונה לענייה או משהי שעשתה משהו רע, אלא הכוונה ל"רווקה". כיכר ג'מע אל-פנע – כיכר האבודים או "התכנסות מתים" הכיכר הסואנת בכל שעות היום והלילה נחשבת ללב הפועם של מרקש. מקור שמה טמון דווקא בעניין פחות חגיגי - בימי הביניים נהוג היה להציג כאן את ראשיהם הכרותים של פושעים, מורדים ופקידים שסרחו. אל הכיכר שוקקת החיים הזו מתקבצים היום סוחרים, קונים ותיירים. קולותיהם נשמעים מכל עבר, הם יציעו לכם ממרכולתם. מהכיכר יוצאת רשת מפותלת של סמטאות אל השווקים הסואנים, בהם מציגים סוחרים רבים מרכולתם. לאחר שהתעייפנו מהשווקים, התיישבנו בבית קפה מודרני בעל שתי קומות המכונה "פטיסרי" בסגנון הוא צרפתי, העוגיות טעימות והוא מהווה מפלט מהשמש הקופחת.

ככר גמעה אל מנה מרקש מרוקו.

יום 2 - האטלס התיכון, מפלי אוזוד - אפורר יצאנו ממרקש לכיוון צפון מזרח אל מפלי אוזוד. המפלים שוכנים בגבול בין רכסי האטלס הגבוה לרכסי האטלס התיכון. במסלולינו, הנוף כל הזמן השתנה, מרחוק התנשאו הרי האטלס הגבוה על פסגותיהם המושלגות. מקרוב, הירוק נהיה ירוק מאוד. עצי זית, שקדיות, כראוי לואדי הניזון ממי האטלס. על אחד הקירות, ואחר כך על צלע הר, ראינו כתובת בערבית (סוג של גרפיטי) אופיינית: "אללה, אל-ווטן, אל מליכ" (בעברית: אלוהים, המולדת והמלך) - כתובים על פי סדר החשיבות לאזרח הממוצע במרוקו. על פי המסורת המוסלמית, בית המלוכה המרוקאי הוא המשך שושלת הנביא מוחמד דרך עלי שהיה נשוי לפאטמה, בתו של הנביא. בנם הבכור היה חסן ודרכו המשיכה השושלת ההאשמית עד בית המלוכה של מרוקו ושל ירדן. בני המלוכה המרוקנים לעתים נקראים עלווים כי הם צאצאי עלי, אבל הם לא עלווים בדת וגם לא שיעים, אלא סונים. מפלי אוזוד

מפלי אוזוד נקראים כך משני טעמים - מטעי הזיתים וטחנות הקמח המונעות ע"י מים. ירדנו בהליכה קלילה של כ-10 דקות אל מרגלות המפלים. התפעלנו מהמפלים שנשפכים לתוך ואדי אל-עביד. גובהם הכולל הוא 110 מטרים, מה שהופך אותם למפלים השניים בגובהם באפריקה (אחרי מפלי ויקטוריה בזמביה). אתר יפה אם כי מרחוק ראינו את המצוקים האדמדמים, הצמחייה הירוקה והמים הזורמים. יש כאן מסעדות לרוב, חלקן צופות על המפלים. באתר קופים המסתובבים חופשי נזהרנו שלא לכבד אותם בבוטנים. נשיכה של קוף תחייב פגישה עם רופא. את ארוחת הצהריים סעדנו אצל מוניר החביב בעל האנגלית הרהוטה - Chez Mounir – ארוחה תמורת מאה דיראהם לאדם. הארוחה כללה תבשילים מרוקאיים אופייניים כמו טאג'ין ירקות וקוסקוס.טאג'ין- פירוש השם הוא סיר חרס קינוח היה תפוזים עם סוכר וקינמון, תה מתוק מאוד ושבקייה - עוגייה מרוקאית מטוגנת פריכה, טבולה בסירופ מתוק וסמיך ומצופה בשומשום. מאוזוד המשכנו בנסיעה באטלס התיכון, לכיוון איזור העיר הברברית, אפורר. בדרך הפסטורלית, רועים הובילו עדרי צאן שמנמנים. בצידי הדרך נגלו כפרים ציוריים, בתיהם הורודים ומסגדיהם הצנועים השתלבו בירוק העז שעטף אותנו. רק המינארטים המרובעים בלטו מעל פני השטח. הכל ירוק ומוכתם בלובן ה"שקדיות" הנמצאות בשיא פריחתן. עברנו ליד הכפר Amercid, חצינו את עיר המחוז Azilal. תצפתנו על האגם המלאכותי "Bin El Ouidan", שעל שפתו לנו הלילה. מזג האוויר היה חם מאוד בשמש, למרות היותנו ברכס הררי, בגובה כמעט 900 מ' מעל פני הים - ברור שהמדבר קרוב. האגם הוא תוצר של סכר, הסוכר את מי הפשרת השלגים. המלון בו לנו היה חביב ושקט, קרוב לשפת האגם, ומאפשר מסלול הליכה בסמוך אלין, ירדנו מהמלון לאגם והיינו דיי לבד באיזור המהמם הזה. Hotel Chems Du Lac Bin El Ouidane

מפלי אוזוד

יום 3 - נסיעה באטלס התיכון לפאס המלון באפורר הוא פנינה בודדה בטבע. יצאנו בבוקר להמשך דרכנו לכיוון פאס. חלפנו מעל הסכר "בין אלווידאן", שהוא השני בגובהו באפריקה. נסענו מעל נהר שופע, מביטים על העצים הרבים, המצוקים האדמדמים, תוצר המינרלים שבקרקע. רואים גם קווי המתח גבוה לאורך הדרך. תצפית על אפורר - עמק התדלה הפורה אפורר היא עיר קטנה, שהוקמה ע"י הצרפתים עבור צרפתים, עם תשתיות בהתאם. היא נמצאת בעמק פורה עם המון שטחים חקלאיים. המים להשקייה מגיעים בתעלות. אספקת המים נשלטת ע"י הסכר "בין אלווידאן", אותו ראינו בדרך. למעשה, זהו מפעל המים הגדול של מרוקו. הסכר נבנה ע"י הצרפתים במסגרת פיתוח מרוקו בשנות ה-50 של המאה הקודמת. מפעל המים (7 מאגרי מים גדולים) תוכנן כדי לשמר את מי הגשמים לאורך השנה כולה. לא ברור אם זה אמנם מצליח כי תהליך המידבור העולמי לא פוסח על מרוקו, ושטחים חקלאיים נרחבים שלה התייבשו לחלוטין. החקלאות במרוקו היא המעסיקה העיקרית (יותר מ-40% מהמועסקים). במרוקו מגדלים זיתים, גפנים ועוד סוגי פירות וכן ירקות חיטה ושעורה. תופתעו אולי אך מגדלים בה גם קנביס בכמויות גדולות. ענפי הכלכלה העיקריים של מרוקו אינם מבוססים על חקלאות אלא על המחצבים, ובעיקר זרחן. מרוקו מחזיקה ברוב העתודות העולמיות של זרחן, והיא היצואנית העיקרית שלו בעולם. בנוסף, היא כורה ומייצאת ברזל, כסף, נחושת ועוד. ענף יצוא חשוב אחר הוא הטקסטיל כשאירופה היא היבואנית העיקרית ובעיקר צרפת שעמה הקשר המסחרי והתרבותי הענף ביותר. בני מלאל – שפירושו "ילדי הלבן" למרגלות הרי האטלס, תחת ההר תאסמיט (2,205 מטרים), שוכנת בני מלאל. זו עיר מסודרת ונקייה, כבישיה רחבים, יש בה פארקים נאים וגם בניינים בני כמה קומות. משמעות השם בני מלאל בברברית הוא "ילדי הלבן" והיא נקראת כך על שם השלג שיורד בה בחורף. הסולטן מולאי איסמאעיל, הקים את העיר בסוף המאה ה-17. היתה פה קהילה יהודית, והיהודים היו בעלי מעמד בכיר בקהילה - בין השאר שמשו בגישור בין המוסלמים לברברים. גני עין א-סרדון, בני מלאל שפע מים הזורמים במעין מפל ותעלות. המים מגיעים מעין א-סרדון - מעיין שסביבו נבנה הגן היפהפה עם ספסלים מוצלים, ודוכני מזון. מסתבר שמושך אליו תיירים רבים אך לא רק, היום היו בעיקר מקומיים. משמעות שם המעיין בשפה הברברית היא עין הפֶּרֶד או מקור הפֶּרֶד. מהגנים צופים אל הקסבה, המצודה על צלע ההר. קסבת בל-קוש שמות רבים למצודה זו, הנמצאת בסמוך לעין א-סרדון ומשקיפה על העיר בני מלאל מלמעלה. היא נקראת גם קסבה ראס אל-עין, הקסבה של בני מלאל או קסבת עין א-סרדון. כאשר נבנתה במאה ה-17 ייעודה היה לשמור על הגנים ונתיבי המים. ממשיכים לאזרו נסענו בדרך האטלס, עברנו את Dekra, עמק התדלה הירוק הפורה משני צדדי הכביש. צריחי מסגדים ועליהם חסידות מקננות. עצרנו ב- Zaouiat Cheikh והשקפנו על נהר אום אר-רביה, אחד משני הנהרות הגדולים במרוקו. נשפך לאוקיינוס האטלנטי. חניפרה Khenifra עצרנו לצהריים בעיר חניפרה המוקפת בהרי האטלס וממוקמת על נהר אום אר-רביה. בחרנו לאכול מנה טעימה מאוד במסעדת רניה – בחרנו לאכול עוף בגריל צהוב וטעים מאוד .

המשכנו בדרך, עדרי צאן דשנים גלשו במדרונות, עינינו אורו למול מרבדי פריחה אביבית בכתום, לבן, צהוב וגם אדום. כמה יפה הוא האטלס התיכון באביב. כפרים קטנים עם בתים ספורים. גגות רעפים ירוקים. חסידות מקננות על כל עמודי תקשורת או צריחי מסגדים.

העיירה אזרו אזרו היא הבירה הברברית של האטלס התיכון .הגענו לעיירה האלפינית הזו, הנמצאת על ציר הנסיעה בין מרקש לבין פאס. אזרו מוקפת יערות ארזים ואלונים האופיניים לאזור זה של מרוקו. מקום ההתיישבות הראשוני היה על הצוק, העשוי גוש סלע גדול במיוחד, הנמצא במרכז העיירה. ומכאן, נגזר שמה. בזמן הכיבוש הצרפתי הפעילו האחרונים משטר של הפרד ומשול בין הברברים לערבים. כחלק ממדיניות העדפת הברברים, הוקמה שם מכללה יוקרתית לברברים, שבה דיברו אך ורק בשפה הברברית ובצרפתית. איפראן - "שוויץ" של מרוקו המשכנו מעפילים מאזרו לאיפראן, 1600 מ' מעל פני הים. עם הכניסה לעיירה מייד מרגישים אירופה. עצי ארזים ששימשו לבניית ארמון באהייה במרקש. בתים יפים עם גגות רעפים אדומים, בסגנון אירופאי המאפיין עיירות סקי. מלבד הרעפים האדומים, הבתים בעלי ארובה וגג משופע מאוד לגלישת השלג בחורף. העיירה נוסדה ע"י הצרפתים. כשהצרפתים נטשו אותה ב- 1956, החרימה הממשלה את בתיהם והיום גרים בהם מרוקאים עשירים. שמעון פרס, בביקורו ההיסטורי בשנת 1986, התקבל כאן בארמון ה"גותי" של המלך חסן ה- 2. לעיירה שני מאפיינים בולטים נוספים. האחד הוא קני החסידות שמצויים על גגות הבתים ועל פי האמונה מביאים מזל טוב לדיירים. בכל שנה באביב הן חוזרות לקיניהן ובעונת החיזור הן מקישות במקוריהן ומשמיעות קול נקישה מיוחד, שבזכותו זכו בערבית לכינוי "לק לק". המאפיין השני, בכניסה לעיר, ומשמש כסמל של העיר - אריה מפוסל בסלע גדול ובעל ארשת פנים עצובה. ליד פסל האריה העצוב, תור המצטלמים מתארך. האגדה מספרת על קצין צרפתי שתפקידו גרם לו להיעדרויות תכופות. אשתו היפה התנחמה בזרועות קצין אחר. כמו בכל סיפור, בעת שחזר מוקדם מהצפוי מנסיעה מצא את אשתו בזרועות מאהבה ובחמת זעמו הרג אותה עם אבן. לאחר ששהה בכלא כ- 12 שנים, התחרט על הרצח, כחלק ממסע החרטה החליט לפסל את האריה העצוב. יש בעיירה גם אגם נאה עם ברווזים, מרכז קניות בתי מלון ואווירת נופש.

איפראן האריה העצוב

פאס הגענו אליה לקראת ערב. פאס, היא העיר השנייה בגודלה במרוקו, נוסדה במאה ה-8 לספירה. היא שוכנת בין שני רכסי הרים משמעותיים, במישור צר בשם תאזה. מצפון לה רכס הריף המקביל לחוף הים התיכון, ומפריד בין החלק הצפוני של מרוקו לשאר המדינה, הן מבחינה אקלימית והן מבחינה תרבותית. מדרום לפאס, רכס הרי האטלס התיכון, החוצה את מרוקו ממזרח למערב. העיר מרווחת ונאה עם גבעות ירוקות, ועיר עתיקה גדולה למדי. כאן התגוררה קהילה יהודית מפוארת. אמר על היהודים ההיסטוריון האנדלוסי המוסלמי אל-בכרי: "היהודים היו רבים יותר בפאס מאשר בכל עיר אחרת במגרב. משם הם יצאו למסעות מסחר לכל ארץ בעולם". יום 4 - פאס - ירושלים של מרוקו התעוררנו לצלילי המואזין המזמין לתפילה. השעה היתה משהו כמו שש בבוקר, חושך בחוץ. המוסלמים נוהגים להתפלל את התפילה הראשונה מבין חמש התפילות היומיות, לפני עלות השחר. מאוחר יותר, יצאנו מהמלון לחרוש את העיר שבליבה חומה. העיר העתיקה מאוד גדולה וחומתה המחוררת כגבינה שווייצרית נראית כמעט מכל מקום. יש הטוענים שחורים אלו נועדו ליונים או לקני הרובים. עצרנו בסמוך למקום בו שכן הרובע היהודי של פאס, ה"מלאח". בשנים האחרונות, מאז שהוכרז כאתר מורשת עולמית, משקיעים המרוקאים בשיפוצו. מרבית היהודים שחיו בפאס, הגיעו אליה לאחר גירוש ספרד ופורטוגל. אחרי 1948, רובם ככולם עלו ארצה. בית העלמין היהודי וסיפורה של ללה סוליקה מיקום מצוין מול הנוף הירוק ההררי. קברים בלבן, דומים לאלו שראינו במרקש אך כאן על מרבית הקברים יש שמות. שמענו על סיפורה המצמרר של הנערה סוליקה הגואל, יהודיה יפהפייה, שמצאה חן בעיני מוסלמי. האחרון דרש שהיא תינשא לו. סוליכה סירבה להינשא למוסלמי, כי רצתה להישאר יהודיה. לצערה, בן המלך נשבה אף הוא ביופיה. היא סירבה גם לו. סוליקה נשלחה לכלא וגזר דינה היה מוות. היא הומתה באכזריות - רתמו אותה לסוס וגררו אותה בחוצות העיר. מחמת צניעותה, היא הקדימה לעשות ותפרה את שמלתה לעורה כך שגופה לא ייחשף בפני ההמון. סוליקה הפכה לגיבורה קדושה במורשת היהודית של פאס. שיר שנכתב והולחן לכבוד סוליקה (כך כתוב על הקבר) הוא "ללה סוליקה". מילים: רבי יעקב אבוחצירא "נשמה זכה בקרבה טהורה אשר זכתה במעלה הדורה אשר זכו לה הרוגי עשרה גם חנה ושבעת בנייה יעצו עצות גויים אכזריים להעביר על דת בת הכשרים בראותם יופייה ופנים הדורים וחוט של חסד משוך עליה". הרובע היהודי הרובע היהודי נמצא תחת שיפוץ מסיבי, ככתוב, מאז שהוכר כאתר מורשת עולמית. שמנו לב לשלט הרחוב בו שם הרחוב מופיע ב-3 שפות - ערבית, ברברית וצרפתית. כמו כל שלטי הרחוב בעיר העתיקה. בנוסף, מסגרת הכיתוב כחולה, הכחול מסמל את פאס. בית הכנסת אבן דנאן ב"מלאח" בקרנו בבית כנסת יפהפה שהוקם במאה ה-17 ע"ש משפחת דנאן העשירה, ושופץ במאה ה-19. סגנון הבנייה והעיצוב הוא אנדלוסי הכולל - תקרה מחופה עץ, עיטורי קיר ומוזאייקה צבעונית עם עיטורים גיאומטריים, כמו גם רצפת קרמיקה מעוטרת בצבעוניות. בבית הכנסת היה מקווה, הירידה אליו במדרגות שבתוך בית הכנסת. בנוסף, יש פתח ברצפת בית הכנסת, פתח זה איפשר לדיינים לוודא שאנוסים שחזרו ליהדותם, מקיימים מצוות טהרה כהלכה. המבנה היפה כולל גם עזרת נשים. ארמון המלך - שערי הכניסה בפאס נמצא אחד מגדולי ארמונות המלך במרוקו. הארמון המוקף חומה, הוקם במאה ה-14. לא ניתן לבקר בתוכו. לארמון 7 שערים על שם כל אחד מימי השבוע.

פאס היא בין השאר גם בירת עבודות היד, בירת האומנים - מוזאייקה, נחושת, קרמיקה. כל זה ניכר ממש פה בשער הכניסה לארמון - בקשתות הפרסה, בנטיפי המוקרנס, במוזאייקה. כמו גם בדלתות העץ הכבירות, שעליהן משולבים קישוטי ברונזה. מעין עיטורים גיאומטריים, המתארים (למביני דבר) איך לנווט במבוכי העיר העתיקה. המוזאייקה מסביב נהדרת, כולה עשויה עבודת יד. אפרופו, כל צבע בפסיפס מסמל משהו. תצפית פנורמית מהמצודה על המדינה (העיר העתיקה) תצפית נהדרת על הרי הריף מצפון, והרי האטלס התיכון מדרום. רואים מכאן את הגשר שניצב מעל הנהר המגיע מהאטלס, וחוצה את העיר לשניים. רואים היטב את העיר העתיקה, שבה מינארט לבן קטן בעל כיפה - זהו בניין האוניברסיטה אל-קרוויין, הנחשבת על ידי ספר השיאים של גינס כמוסד האקדמי העתיק ביותר שהתקיים ברציפות עד ימינו. והוגדרה על ידי אונסק"ו "האוניברסיטה העתיקה בעולם". בנוסף, באל-קרוויין יש מסגד גדול, מהגדולים בצפון אפריקה, שיכול להכיל יותר מ-20 אלף מתפללים. מהתצפית נסענו אל ליבה של העיר העתיקה. העיר העתיקה מחולקת לשווקים ומסודרת היטב לעומת מרקש . כל תחום והשוק שלו. מפעל קרמיקה (מחוץ לעיר עתיקה) מפעל קדרות שמהווה כבית ספר לאומנות הקדרות . כאן נחשפנו לתהליך העבודה של הקדרים. החל מהשלבים הראשונים של עיבוד חומר הגלם ועד ליצירת כלי הקרמיקה המושלם. מדובר בעבודה קשה מאוד, ידנית, כאשר היצירה היא פרטנית של כל כלי בנפרד. בחצר המפעל תנור אבן, שחומר הבעירה בו כולל חרצני זיתים, המגיע לטמפ' מאוד גבוהות. יש מי שאמון במפעל על האובניים, אחר אמון או אמונה על איור או צביעה של כלים. וכו' וכו'. מאוד מרשים, צבעוני וכמובן מוזמן במיוחד לתיירים. לאחר ביקור במפעל הקרמיקה נכנסנו אל העיר העתיקה. השער הכחול - שער בעיר העתיקה השער הכחול בנוי בסגנון אנדלוסי מסורתי ומקושט בעיטורי קרמיקה כחולים (צבעה של פאס) מצידו החיצוני, ובצבע ירוק (צבע האסלאם) בצידו הפנימי. השער הוקם על ידי הצרפתים ונמצא בנקודה הגבוה ביותר בפאס. במבט ראשון דרך השער אל העיר העתיקה רואים את 2 המינארטים עליהם צפינו מהמצודה. הלבן והירוק שמול המדרסה. בית הרמב"ם

בתוך העיר העתיקה נמצא הבית בו התגורר הרמב"ם, רבי שמעון בן מימון, במאה ה-12, בפרק החיים שלו בפאס. הבית נמצא בשיפוצים. מנגד, מבנה המדרסה בה למד ומאוחר יותר אף לימד הרמב"ם. הרמב"ם היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות ורופא. הוא אחד האישים החשובים והמוערכים ביותר ביהדות ומסתבר שהיה מוערך מאוד גם ע"י המוסלמים. קברו נמצא בטבריה. אומני הנחושת עברנו דרך שוק הנחושת הרועש .כאן רוקעי נחושת הולמים בפטישיהם. האומן הוא מצאצאיו של רוקע הנחושת, שקישט את שערי ארמון המלך. משמעות העיר מרקש היא "מקוש" על שום מקוש הזהב. האגדה מספרת כי המלך אידריס ה-1 שבנה את העיר פאס, השתתף בעצמו בבניית העיר באמצעות מכוש זהב. המשכנו במבוכי השוק. הקריאה ששמענו אינספור פעמים היתה "בלאק", קריאת אזהרה המבשרת שסבל שסוחב סחורה צריך לעבור. עצרנו לארוחת צהריים במסעדת "אסמהא" במיוחדת בין סמטאות המדינה.

מפעל גלביות ואריגה בפס מרוקו

מצבעת העורות הגענו לי הריח החריף למפעל העורות העתיק בעולם. כאן בורסקאים טובלים עורות בבורות צבע ענקיים.בורסקאי נחשב פעם אחד המקצועות הנחותים ביותר בחברה. בעיסוקו הבורסקאי בין השאר פושט עורם של בעלי חיים מתים. בכניסה קבלנו גבעולי נענע, שנועד לסייע בהפגת הריחות הקשים. הבורסקאים כאן משתמשים, בין השאר בלשלשת יונים שנקנת בכסף רב. לא לחינם נקרא המקום בהומות - "קוקו שאנל". פאס בלילה

יצאנו לחפלה מרוקאית במקום שנקרא פינדרוס. מקום שבנוי בתוך המדינה עם תקרה גבוה . התכבדנו בעוגיות ומשקה ראשון . מולנו הופיעו רקדניות בטן ולהקות שונות . היה שמח

חפלה מרוקאית בפאס

היום ה-5 מפאס לאואזן ושפשוואן מפאס היפה נסענו לכיוון קבר רבי עמרם בן דיוון בעיירה אוואזן . רבי עמרם החליט להתיישב בעיר וואזאן, שבמרוקו. הוא הקים תלמוד תורה, ישיבה שבה תלמידים רבים הגיעו כדי להרוות את צימאונם ללימוד התורה ממנו. רבי עמרם היה מפורסם כעושה ניסים, ברכתו תמיד התגשמה ויהודים היו מגיעים מכל מרוקו על מנת להינצל מצרתם בזכותו של רבי עמרם. רבי עמרם נפטר בטו' באב, וקברו שבוואזן הפך למקום עלייה לרגל בקרב כל יהודי מרוקו.

מדי שנה, אלפי יהודים מגיעים בל"ג בעומר להילולא של רבי עמרם בן דיוואן, מספרים ניסים רבים שאירעו במקום קבורתו. חולים ללא כל תקווה שנרפאו. עיוורים חזרו לראות, ואילמים לדבר. אנשים משותקים חזרו לביתם ברגל, ונשים עקרות הרו לאחר שעלו לקברו של הצדיק. המשכנו לעיר הכחולה שפשוואן

שפשוואן – העיר הכחולה

העיר שפשוואן ממוקמת בין שני רכסי הרים (מירו וטוזיקה) ומכאן גם מקור השם שלה שמשמעותו בברברית היא "ראו את הקרניים". היא נמצאת בצפון מרוקו ומונה מעל 40,000 תושבים. היא הוקמה במטרה להגן על צפון אפריקה מפני ניסיונות חדירה של הפורטוגזים במאה ה-15. הכחול שבו צבועה העיר מיוחס לתורת הקבלה שבה מאמינים שהצבע הכחול מגרש רוחות רעות וכן לכך שהוא מסייע נגד מלריה ויתושים.

טיילנו בין הסמטאות הצרות , ביקרנו במאפיה שקיימת מאז המאה ה-16 . ראינו את מתקן הכביסה הידני שעל גבי הנחלים . ראינו את תחנות הקמח שפעילות עד היום . נשארנו ללון בעיירה הקסומה הזו.

שפשוואן העיר הכחולה מרוקו

היום ה-6 רבאט לקזבלנקה שמנו פעמינו לבירת מרוקו רבאט. עיר מודרנית נקייה ומסודרת עם כבישים רחבים. העיר שוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, על גדתו המערבית של הנהר בו-רגרג (Bou Regreg). משמעות השם רבאט - מצודה או מבצר (ריבאט). בשנת 1912 מרוקו נהפכה למדינת חסות של צרפת. הנציב הצרפתי במרוקו שהחליט להעביר את בירת מרוקו מפאס לרבאט. ההחלטה נבעה משיקולים פוליטיים, מתוך האמונה שרבאט תהיה כס יציב לשלטון לעומת פאס אשר בעלת צביון יותר אסלאמי־דתי ונמצאת בפנים הארץ., וכן קירבתה לי. מוזיליאום בו קבורים מוחמד ה-5, הנסיך עבדאללה וחסן ה-2 מוחמד ה-5 המפורסם, השאיר אחריו אתר הנצחה - מבנה קבורה מפואר. נכנסנו למתחם רחב ובו חצר עמודים לא גמורים. בכניסה שני שומרים, ישובים על סוסים. במתחם יש מוזיליאום, מוזיאון ומסגד. אין כניסה לשניהם אלא רק לרחבה. המבנה נחשב ליצירת אומנות של הבנייה המרוקאית עם מכלול אלמנטים של עבודה בעץ, שיש, טיח וברונזה. מוחמד החמישי היה ידוע ביחסו הטוב כלפי הקהילה היהודית במרוקו ולאורך השנים. הוא דאג לזכויותיהם ואף עשה רבות במטרה למנוע את כניסת הנאצים אל מרוקו במהלך מלחמת העולם השנייה. מסגד מולאי-חסן המסגד עם המינארט הלא גמור של הסולטן אבו יוסוף יעקוב אל-מנסור. כאן מופגנת אדריכלות מורית נהדרת, הדומה לדרום ספרד. המינארט תוכנן על פי דוגמת הצריח של מסגד הכותובייה במרקש. המינארט נפרד מהמסגד, זה דבר חריג כמובן. המסגד נועד להיות הגדול ביותר בעולם עם הצריח (המינארט) הגבוה בעולם. אך המינארט לא הושלם כי תוך כדי בנייה, השליט מת ולא הספיק לסיים את מטרתו. שושלת המלוכה התחלפה, העבירה את בירתה לפאס ומאז, אף אדם לא המשיך את הבנייה. מגדל חסן "טור חסן", נותר כפי שהיה, בנוי לגובה של 44 מטרים ועשוי מאבן חול אדומה. עם זאת, המסגד עצמו פעיל ומתקיימות בו תפילות. בשנת 2012, הוכר המגדל כאתר מורשת עולמית כאות לבנייה ולתכנון יוצא הדופן. נראה את התיאטרון הגדול באפריקה, פרי תכנון של האדריכלית המפורסמת זאהה חדיד דומה לתיאטרון בסידני. בסמוך אליו מגדל בנק אוף אפריקה, הבניין הגבוה ביותר באפריקה, דומה לבורג' אל ח'ליפה בדובאיי, במרינה תראו ת תוואי הרכבת "הקלה". פאר והדר של עיר בירה מערבית. מכאן נסענו לארמון המלך, בדרך ראינו את המוזיאון לאומנות מודרנית. רחבת ארמון המלך והגנים המקיפים אותו זהו הארמון הרשמי של המלך. בתחום הארמון, מסגד ורחבת טקסים בה נוהג המלך לקבל את אורחיו החשובים. הארמון נבנה במאה ה-19, בנוי בסגנון מורי, מרשים בחינניותו עם גני פרחים ועצים מטופחים. את הארמון מאבטחים כוחות בטחון ומשמר המלך ולא ניתן לבקר בו. התותחים בחזית הארמון נתרמו ממדינות ומשליטים שונים, אינם בשימוש ומקשטים את הרחבה בחזית הארמון. עוד שוכנים בתחום זה הספריה המלכותית, משרד הדתות ועוד מבנים רשמיים. אנחנו זכינו לראות את החומה והשומרים הרבים. קסבת אודיה "Rock the Casbah" הקסבה של רבאט היא מצודה אזרחית ולא צבאית. נכנסנו אליה דרך שער אודאיה (באב אל אודאיה) שאותו הקימו בשנת 1195. זהו המקום בו הוקם מבצר העיר המקורי בימי המוואחידון, המרינים והאנדלוסים. הלכנו ברחוב הראשי לכיוון התצפית על האוקיינוס מצד אחד ונהר הבור גרג מצד שני. דלתות העץ בסמטאות הקסבה מעבירות כמה מסרים בזכות מכושי המתכת - יש מכושים עם יד, והיה והיד עונדת טבעת הרי שגרו פה פעם יהודים. יש דלתות עם שני מקושים, המשמיעים צלילים שונים. העליון מיועד לגברים והתחתון לנשים. ממשיכים דרומה לקזבלנקה.

היום ה-7 קזבלנקה, הבית הלבן אל מרקש

קזה בלנקה = הבית הלבן. סיפורה של קזבלנקה התחיל בכפר דייגים קטן, שהוקם כנראה על ידי הברברים בין המאה ה-10 ל-7 לפנה"ס וכונה "אנפא" המקומיים. בפי המקום נכבש, נבנה, נחרב אולי עשרות פעמים. במאה ה-15 העיר נכבשה ע"י הפורטוגלים והם שנתנו לה את שמה "קאזה בלנקה" בפורטוגזית. סיפורי הכיבוש וההרס לא תמו, נמשכו למעשה עד למאה ה-20. תחת הכיבוש הצרפתי הפכה קזבלנקה למרכז כלכלי חשוב והעיר גדלה באופן משמעותי אל מחוץ לחומות העיר העתיקה. ההשפעה הצרפתית ניכרת עד היום בכל מקום בעיר בין אם בשפת המקום או במבנים. הצרפתים המשיכו להחזיק בעיר עד שמרוקו זכתה לעצמאות ב-1956. מסגד חסן ה – 2 המסגד נבנה בשנות ה-90 של המאה ה-20, בנייתו נמשכה 6 שנים וכללה עבודה מסביב לשעון של אלפי פועלים ואלפי אומנים. המתכנן היה אדריכל צרפתי - מישל פנסו. זהו אחד המסגדים הגדולים בעולם. חומרי הגלם לבנייה ברובם הגיעו ממקומות שונים במרוקו. למשל, עץ החיפוי לגג בית התפילה עשוי מארזים שהגיעו מ מאיפראן ואזרו. הנחושת הגיעה מפאס, העיר העתיקה ביותר במרוקו. השנדלירים לעומת זה הגיעו מאיטליה. משקלו של כל שנדליר 400 ק"ג . כמו בכל מסגד, קיר הקִיבְּלָה, המסמל את כיוון התפילה למכה, כולל גומחה שנקראת "אל מיחראב". בתפילה יש הפרדה מגדרית - הגברים למטה, הנשים למעלה, בדומה ל"עזרת נשים" ביהדות. אחת הטכנולוגיות המתקדמות בבנייה מאפשרת את פתיחת גג בית התפילה, וחשיפת השמים. הדבר קורה כשמזג האוויר נאה וההיכל מלא מתפללים - זהו תחליף אקולוגי למיזוג אוויר. מתחת לעמודים הרבים באולם התפילה, מוסתרים מאות רמקולים, המשמשים כמערכת הגברה ענקית ואלגנטית עבור הדרשן, כך שאיש לא יפספס דבר תפילה. עלויות הבנייה של המסגד היו גבוהות מאוד, שליש מהן ניתנו ע"י המלך, השאר "תרומות" העם המרוקני. אפשר לומר שרעיון ההמסגד נולד כמונומנט מאחד לעם המרוקני - לכל אחד מאזרחי המדינה תרומה בבנייתו. עוד במסגד, מינארט השני בגובהו בעולם- מעל ל- 200 מטרים. והראשון בעולם עם מעלית. כל מתפלל מוסלמי חייב בטהרה לפני טקס התפילה. בקומה התחתונה של המתחם נמצא אולם ענקי הכולל מתקני היטהרות, המאפשרים שטיפת הידיים, הרגליים והפנים לפני התפילה. בחלל המטהרה עמודי ענק הנושאים את התיקרה, הם מעוטרים במוזאייקה ומצופים בחומר הסופג לחות. על העמודים מופיעה כתובת בערבית שמשמעה, "הכל שייך לאלוהים".

מסגד חסן השני קזבלנקה

בית הכנסת "בית אל" ברובע גליז שבעיר החדשה יש בית כנסת שנוסד ב-1949 ב'מלאח', בית הכנסת נבנה ע"י יוצאי אוראן מאלג'יר. בהמשך, שופץ ונבנה מחדש, בתקציב מהמלך שביקר בו וציווה להתקין בו מיזוג אוויר. הכניסה מרשימה ועוברת דרך דלתות עץ מגולפות. 10 חלונות גדולים עם ויטראז'ים, הנושאים שמות שבטי ישראל. התקרה מעוטרת בסטוקו. קירות עם חיפויי קיר וציטוטים מהמקרא. למשל: "כל מעשיך יהיו לשם שמים". "איזהו עשיר השמח בחלקו". יש פה מניין בשבת וחגים. בעיר יש כ-800 יהודים, אך בשבת מתפללים כאן רק כ-25 איש. צעיר מקומי נחמד וגם סוחר לא רע בעל מאפייה כשרה, בשם דוד, בעל עברית במבטא צרפתי חינני סיפר לנו שבעבר ג'ו עמר שימש כאן כחזן, והפליא לזמר את הפיוטים. עמר להזכירנו נחשב בין הראשונים שהקליט משירי הקודש של יהדות מרוקו בישראל, ושהכניס את צלילי המוזיקה האנדלוסית לישראל. כבוד גדול היה כאן בקזבלנקה ליהודים, עד כי אבי המלך הנוכחי היה מגיע לפגוש את הקהילה ביום כיפור, בשעת הנעילה. שוק חובוס שוק חובוס ממוקם בקרבת בית המשפט. זהו שוק זיתים וחמוצים בשכונת חובוס מאוד יפה ונקי. חלק ממנו בנוי ב"ארקדת קניות", כלומר מעבר המקורה ברצף של קשתות הנתמכים בעמודים. בין העמודים חנויות קטנות וביתנים. אפשר לקנות פה הכל, החל מבגדים ונעליים, ועד למזון ומזכרות.

פטיסרי עתיק

בסמוך לבתי הקפה העתיקים שמאוד ממומלץ ללגום בהם קפה . ממוקם פטיסרי מרוקני עתיק שבו תוכלו לרכוש פסטייה, שבקייה ושאר העוגיות המרוקאיות . ריח העוגיות הטריות ממלא את כל שכונת חובוס. בחזרה למרקש .

לעת ערב הגענו למרקש. החלפנו בגדי ויצאנו למופע "פנטזיה" . מופע מושקע שמציג את התרבות הברברית. פתחנו בארוחת ערב קליל עם משקה לבחירה ואז החל מופע סוסים, מופעי אקרובטיקה עם סוסים , עדר כבשים , יריות ורקדניות בטן . הפקה הולווידית לכל לכל דבר . שעתיים של כיף. היום ה-8 מרקש אסווירה

יצאנו לדרכנו לעיר אסווירה שפירושה תמונה יפה. העבר היא נקראה מוגודור. בדרך עצרנו לצפות בעיזים שעומדות על עייצי הארגן. יש הטוענים שהן לא עלו לשם מרצונן אלא כאטרקציה תיירותית .

בהמשך עצרנו לתשקיף פנורמי על העיר אסווירה שנפרסה למולנו כמו תמונה יפה עד לאוקיינוס האטלנטי.

קואפרטיב נשים לשמן הארגן עצרנו במפעל נשים לייצור שמן ארגן של עזיז. התחלנו בביקור שמן הארגן העתיק בעולם 500 שנה קיים. השמן נחשב לאחד השמנים הטובים והיקרים בעולם, מופק מאגוז הגדל על עץ הארגן. הוא מאוד יקר כי במרוקו, כך מספרים, מיבול של 50ק"ג זרעי ארגן מפיקים ליטר שמן אחד. השמן מאוד מבוקש הן בקוסמטיקה והן במזון. מסורתית במרוקו, הנשים מפצחות אותם באבנים ומפיקות את השמן בידיהן. רכשנו מוצרים לקוסמטיקה ולאכילה שמופקים במקום .

אסווירה

עיר, אשר נקראה בעברה מוגדור, שימשה בעברה כתחנת מסחר פורטוגזית. הפורטוגלים השתמשו בה בשביל להעביר סחורות אל חופיה של אפריקה וממנה. ובתקופות אחרות שלטו בה גם הרומאים והפיניקים. בעברה האפל העיר שמשה בין היתר כנקודה למסחר בעבדים. בעיר מתקיים מידי חודש מאי פסטיבל מוזיקת העבדים "הגינוואה". מוזיקה שמובילה לטראנס רוחני אותו מנהלת אישה.

אסווירה מרוקו

המלאח והיהדות בעיר אסווירה

בעבר מנתה הקהילה היהודית כ – 18 אלף נפשות ולמעשה הייתה גדולה אפילו מהאוכלוסייה המוסלמית המקומית. ביקרנו בבית הכנסת הנקרא על שמו של הרב חיים פינטו שהיה גדול הרבנים בעיר. טיילנו בסמטאות הצרות עד שהגענו למבצר הפורטוגלי המרשים שהגן על העיר עם תותחיו הגדולים. לאוהבי הסדרה "משחקי הכס" נספר כי כמה מהסצינות צולמו באסווירה .

המשכנו לטייל בין הנמל לכניסה למדינה יש כיכר גדולה ותיירותית בשם כיכר מולאי חסן (Place Moulay Hassan) שמלאה בבתי קפה, מסעדות, דוכני מזכרות, דגים, מיצים סחוטים ועוד. הכיכר משמשת כנקודת מפגש למקומיים ולתיירים ובעונה המתויירת תוכלו גם להנות מהופעות נחמדות של אמני רחוב

היום ה-9 - מרקש ועמק האוריקה יומינו האחרון במרוקו הוקדש לתושביה הקדומים ביותר של מרוקו - הבֶּרְבֵּרִים. קבוצה אתנית, תושביה המקוריים של צפון אפריקה - לוב, אלג'יריה ומרוקו. הם מכנים את עצמם "בני חורין''. מבחינה מסורתית, הם איכרים החיים במבנה שבטי, בכפרים עצמאים. הגאווה במורשתם היא אחד הדברים המאפיינים אותם. הברברים נכבשו ע"י הערבים המוסלמים במאה ה-8. הם התאסלמו (מוסלמים סונים) ואף נטלו חלק בכיבוש ספרד. עם זאת, התמרדו הברברים פעם אחר פעם נגד הערבים. במרוקו השכילו המלכים של השושלת העלווית לשמור על הגורם הברברי באוכלוסייה, והביטוי של זה היה נישואיו של המלך חסן ה-2 עם אישה ברברית אחת לפחות. למרות זאת, שנות שלטונו של חסן ה-2 היו שנים של עליות ומורדות ביחסים עם האוכלוסייה הברברית. בין שלושת המלכים האחרונים במרוקו הוא נחשב לאכזר ולקשה שביניהם. מותו של המלך ב-1999 בישר תקופה חדשה, חדשנית וליברלית יותר תחת שלטון של מלך חדש – בנו, מוחמד ה-6. המלך החדש, שהוא חצי ברברי במוצאו, תומך נאמן לזכויות הברברים, ואף שילב את השפה הברברית בחינוך. אירוח בבית ברברי טיפוסי בעמק האוריקה איברהים פתח בפנינו את ביתו . אימו בת ה-87 שופעת חיוכים לימדה אותנו את טקס התה המסורתי . הוגשו לנו פיתות חמות עם חמאה ודבש לצד התה הכל תוצרת מקומית! הבית פשוט למראה. הגג כמו בשאר הבתים שטוח, ללא רעפים, נעין מרפסת ענקית שצופה על עבר הרי האטלס. עולים אליו במדרגות מתוך הבית. כמו בכל מקום קטן, נראה כאילו כל אנשי הכפר שמעו על בואנו, ורוכלים חביבים ארבו לנו מכל עבר. הסתיים הטיול במרוקו אך לא במקומות בהם אפשר לבקר במרוקו. למשל הסהרה , עיר הסרטים וורזזאת , אגדיר ועוד . זה יקרה בקרוב במסע בערבות הסהרה .

ענת גרוס לאור - מדריכה וותיקה ומקצועית במרוקו שלחו הודעה לקישור ווצאפ זה: http://bit.ly/3VurjTf או בטלפון 0522780730 מרוקו עם שפשוואן מסלול מומלץ .

בית ברברי עמק האואירקה

מצבעת העורות בעיר פאס מרוקו

חניפרה מרוקו ארוחת צהרים עוף בגריל.

כל הזכויות שמורות@ענת גרוס לאור@anat gross laor